שני צדדים התקשרו בהסכם להשקעה משותפת בפיקדון, תוך הסכמה על חלוקה ביניהם של הסיכונים ושל הרווחים הגלומים בהשקעה.
על אף שבמסגרת ההסכם הוסכם כי ההלוואה שתשמש להשקעה תהיה על שם המשיב, בעוד שהפיקדון (ההשקעה) יירשם על שם המערער, דרש הבנק כי ההלוואה תירשם אף היא, בהתאמה על שם המערער, וכך היה. יצויין, כי הצדדים לא ערכו תוספת כתובה להסכם בעקבות השינוי.
- המשיב טען, כי נטילת ההלוואה בפועל על שם המערער, שינתה את חלוקת הסיכונים והסיכויים בין הצדדים, וכי המערער נטל על עצמו את מלוא הסיכונים במסגרת ההשקעה, וזאת מבלי לשנות את חלוקת הסיכויים (הרווחים) בין הצדדים.
ביהמ”ש נדרש לשאלת חלוקת האחריות בין הצדדים בכל הנוגע להלוואה.
ביהמ”ש העליון קבע, כי רישום הההלוואה על שם המערער נדרש על ידי הבנק, והמערער הסכים לבצעו באופן “פורמאלי” בלבד. על אף שבמישור היחסים בין המערער לבין הבנק, עולה כי המערער היה האחראי הבלעדי גם לפיקדון וגם להלוואה, הרי שבמישור היחסים בין הצדדים, חלוקת האחריות שנקבעה בין הצדדים בגדר ההסכם נותרה בעינה.
לא בנקל יוסק מהתנהגות הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, נדרש כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור.
בחינת הרקע העיסקי תורמת רבות להבנת אומד דעתם של הצדדים בעת נטילת ההלוואה על ידי המערער.
לרקע העיסקי מתווסף גם ההיגיון הכלכלי הגלום בעיסקה, כפי שמשתקף בפרשנויות השונות שהוצעו על ידי הצדדים. אף שאין זה מן הנמנע כי צד לחוזה יבקש מסיבותיו לכרות חוזה בניגוד מובהק לאינטרס הכלכלי שלו, מובן כי הסקת מסקנה כזו צריכה להיות מושתת על אינדיקציות ברורות אודות כוונתו הסובייקטיבית לעשות כן.
בנוסף, בנסיבות שבהן חוזה נתון לפרשנויות אפשריות שונות, אין להניח כי החוזה נועד להטיל חיוב בלתי סביר על אחד הצדדים לחוזה, וחזקה היא כי תכלית החוזה – כל חוזה, ובפרט חוזה עסקי – להשיג תוצאות סבירות והגיוניות, וכאלה אשר עולות בקנה אחד עם היגיון כלכלי ועיסקי.
- בהמשך הדברים האלה, משנחל הפיקדון הפסדים, פעל המערער באופן חד צדדי לפירעון מוקדם של הפיקדון.
בהסכם בין הצדדים הוסכם, כי הפיקדון ייפרע בסיום התקופה הקבועה בו, ולחילופין במועד שבו הבנק יחליט על פירעון מוקדם שלו.
ביהמ”ש נדרש לשאלה, האם המערער הפר את ההסכם, עת פרע את הפיקדון לפני כן, באופן חד-צדדי.
הרקע לפעולת המערער היה, כאמור, צפי להפסדים בעקבות מצב הפיקדון, תוך העלאת ריביות ודרישה להוספת בטוחות. המערער פנה תחילה למשיב, וביקש ממנו לפעול בשיתוף פעולה בדרך אחרת מזו שהוסכם עליה במסגרת ההסכם, על מנת להימנע מההפסדים הצפויים. המשיב התעלם מפניות המערער, תוך שהוא מכחיש כל אחריות מצדו לפיקדון או למימונו, חרף ההסכמות שבין הצדדים, וסירב לשתף פעולה עם המערער.
ביהמ”ש העליון קבע, כי במהלך קיומו של הסכם, בפרט בהסכמים אשר נפרשים על פני שנים, עלולות להתעורר סיטואציות שונות בהן מצופים הצדדים להתנהג בשיתוף פעולה ובהגינות למען הגשמת ההסכם. זאת מכח עיקרון תום הלב בקיום החוזה ביניהם.
הצדדים נדרשו לבחון במשותף את הפעולות שיש לנקוט לאור המצב שנוצר.
הפעולה החד-צדדית שנקט המערער לא מהווה הפרת הסכם בנסיבות שנגרמו על ידי המשיב.
אי שיתוף פעולה כאשר הוא מתחייב, והתחמקות ממגע עם הצד השני לחוזה, עלולים לעלות כדי מניעות לטעון בהמשך, כי הצד השני נהג שלא על פי החוזה, כאשר מוכח שהמציאות שנוצרה חייבה קבלת החלטה משותפת.
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב’ השופט צ’ זילברטל, בהסכמת כב’ השופט י’ עמית וכב’ השופט א’ רובינשטיין.
ע”א 8427/12 אריה יעקובסון נ’ ניב ויגדור (פורסם בנבו).
במידה שהינכם מעוניינים בשירותי עורך דין, נשמח לעמוד לשירותכם. זיו פוקס ושות’, עורכי דין ונוטריון מזמינים אתכם לפנות אלינו בטלפון מס’: 04-8674776. הצוות המקצועי שלנו עומד לרשותכם, וישמח לתאם עמכם פגישת היכרות במשרדנו, ברחוב ירושלים 10 בחיפה.
מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי מקצועי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושא. בכל מקרה ספציפי, נא לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.
כל הזכויות שמורות לזיו פוקס ושות’, עורכי דין ונוטריון.